פסק-דין בתיק ת"א 63276-05

התובעות הן אלמנתו  ובתו של אריה פרידמן ז"ל (להלן: המנוח), שנפטר בשל מחלת מזותליומה שלטענתן גרמה חשיפתו לאסבסט בעבודתו במוסך הנתבעת 1 (להלן: המושב) בשנים 1980 - 1995. נטען שחשיפה זו התרחשה כאשר המנוח החליף וטיפל ברפידות של מעצורים ומצמדים שכללו רכיבי אסבסט תוך יצירת אבק מסוכן. נטען, שהנתבעת 2 (להלן: המדינה) התרשלה בפיקוח על בטיחות העבודה. נשלחו גם הודעות צד ג', ובכללן נגד מבטחות המושב בתקופות הרלבנטיות.

בפרשת קרישוב (ת"א מחוזי ת"א 382/95,  ע"א 1639/01 ודנ"א  5707/004) נדונה תביעת אדם שנחשף באופן אינטנסיבי וממושך לאבק אסבסט. הצדדים ציטטו מפסקי-הדין וניסו להסתמך על ראיות שהוגשו שם. נזכיר, שקביעות עובדתיות במשפט אחד לא תקפות אוטומטית במשפט אחר וראיות יש להגיש עצמאית בכל הליך והליך. בסוגיה שבפני אין "ידיעה שיפוטית", ולא ניתן לייחס ידיעת העובדות הנחוצות להכרעה לכל בית-משפט בישראל. כמובן, ש"ידיעה שיפוטית" שונה מאוד מידיעתו האישית של המותב היושב בדין, אשר בוודאי שאסור להסתמך עליה.

מחלת המנוח וזיקתה לאסבסט

פרופ' ישראל ברודרמן, מומחה ותיק מאוד למחלות ריאה, פירט בחוות-דעתו את השתלשלות מחלת המנוח שהתקבל בנובמבר 1999 לבית-החולים ברזילי לאחר חודש של שיעול וקוצר נשימה ואובחן כסובל ממחלת ריאות ממארת - מזותליומה. פרופ' ברודרמן כתב ש" המנוח עבד כמכונאי רכב במוסך במושב אמציה בין השנים 1980 - 1995. עבודתו כללה התאמת רפידות לבלמים ולמצברים במכוניות וטרקטורים של המושב.  כפי שידוע, הרפידות לבלמים מכילים סיבי אסבסט, ובעת התאמתן אבק אסבסט משתחרר  לאוויר כתוצאה מחיתוך ושפשוף החומר. המנוח במשך  15 שנות עבודתו היה חשוף לאסבסט...". 

פרופ' ברודרמן הסביר שבהתאם לספרות הרפואית " הקשר  בין חשיפה לסיבי אסבסט לבין מחלת המזתוליומה הממארת תועד לראשונה   ב- 1960 ואכן בשנים האחרונות קיימת הסכמה כללית, כי למעט מספר קטן של מקרים, כל מקרי המזותליומה הממארת נגרמים מחשיפה תעסוקתית לסיבי ואבק אסבסט  בזמן ייצורו, או בתהליך עבודה עם חומרים המכילים אסבסט...".  במיעוט המקרים מיוחסת גרימת המחלה למינרל ספציפי המצוי בבלקן או לחשיפה לקרינה מייננת טיפולית. אין ספק שהמנוח לא נחשף לגורמים אלה. מכאן הסיק המומחה ש" יש קשר סיבתי ישיר בין חשיפתו המתמשכת של המנוח לאבק וסיבי אסבסט והתפתחות המזותליומה הממארת כעבור 19 שנה מתחילת עבודתו במוסך..."

בעדותו, הסביר המומחה, שאם תוכח חשיפת המנוח למידה כלשהי של אסבסט, יש לייחס לחשיפה זאת את גרימת מחלתו, פשוט בשל העדר גורמים אפשריים אחרים. למרות שהמומחה העריך שתקופת החביון של המחלה היא 20 - 40 שנה, הוא סבור  שתתכן תקופת חביון קצרה יותר - אפילו 10 שנים - ושתקופת החביון של המחלה תתקצר, ככל שתגדל מידת החשיפה של החולה לגורמי הסיכון (היינו,  לאבק אסבסט).

עבודת המנוח עם רפידות אסבסט

התובעות ציטטו את הודעת המנוח בתביעתו למוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל): " במשך שנים עבדתי במוסך המושב ותוך כדי עבודתי עסקתי גם בפירוק והרכבה וניקוי בלמים ומצמדים". לדעתן, זו ראיה קבילה, למרות שהמנוח לא היה זמין לעדות, מפני שאי זמינותו נבעה ממותו ולא מהתחמקות מחקירה נגדית. הנתבעות התנגדו לכך, בהזכירן את ההלכה שקבילותה של הצהרת נפטר תלויה בהיותה  נוגדת את האינטרס שלו. מכיוון שמדובר בהצהרה שנועדה לתמוך בתביעת המנוח במל"ל, היא דווקא "בעד" האינטרס של המנוח ולכן אינה קבילה. במחלוקת זו צודקות הנתבעות, אך למעשה אין לדבר חשיבות כלשהי. הובאו די ראיות (כפי שיפורט בהמשך) כדי לקבוע שתיאור עבודת המנוח  היה נכון והוא עסק  גם בפירוק, הרכבה וניקוי בלמים ומצמדים.

את הקשר שבין עבודה עם בלמים ומצמדים לבין אסבסט סיפק דווקא עד ההגנה, ד"ר מיימן, מומחה לבטיחות ולגיהות. בחוות-דעתו סקר את תולדות הרפידות המשמשות בבלמי מכוניות ובמצמדים ואת השימוש הממושך בהן באסבסט. הוא ציין שהחל מסוף שנות השמונים פותחו רפידות שאינן מכילות אסבסט ושרק במהלך שנות התשעים הן החלו להחליף את הרפידות הישנות (העד חיים אברהם סבר שזה קרה עוד בשנות השבעים). ממילא, מי שעבד עם רפידות בלמים במוסכים באותה תקופה, עבד (לפחות חלק מהזמן) עם רפידות מאסבסט. השאלה הנחוצה להכרעה בתביעה היא , מה היה שיעור חשיפתו האישית של המנוח ל אבק  אסבסט? התשובה תלויה במה שנעשה במקום העבודה עם הרפידות ומה היו סוג והיקף העבודה שם.

היקף עבודת המנוח עם רפידות אסבסט

התובעות קראו למקום עבודת המנוח "מוסך" ותיארו אותו כמקום שבו אבק רב. מכל העדויות (עדויות התובעות, ישראל רחום, חיים אברהם, מיכאל ליברפרוינד ודוחות הביקורת של משרד העבודה) עולה תמונה אחידה: מדובר בבית-מלאכה כללי ששירת את המושב בעבודות  מסגרות, נגרות, תיקון כלים חקלאיים ו גם תיקון כלי רכב.  על היקף העבודה שם ניתן ללמוד מכך שהועסקו במקום שניים-שלושה אנשים. הטיפול בכלי רכב היווה רק חלק מהפעילות. בהעדר יומני עבודה או הנהלת החשבונות של בית-המלאכה, ניתן להעריך את היקף פעילותו ה"מוסכית" בעקיפין: העידה התובעת 1 שבמושב היו 25 משפחות, ו לא לכולן היו מכוניות, אך במוסך גם טופלו לעתים מכוניות של תושבי יישוב סמוך, אלא שהמנוח הסתייג מכך. חיים אברהם העיד שהיו במושב 6-8 מכוניות (ועל מיעוטן ניתן ללמוד מכך שלאחר שנים העד זכר פרטים רבים עליהן), אך לא ברור אם הכוונה לסך כל המכוניות שהיו במושב, או רק למכוניות שבבעלות האגודה עצמה. היו במושב גם שני טרקטורים עם רפידות בלמים (בשאר הכלים החקלאיים היו בלמים הידראוליים הפועלים על שמן).

נהוג להחליף רפידות בלמים ומצמדים בהתאם לשחיקתן. זו מושפעת מצורת הנהיגה, מצבירת הקילומטראז' ומתכונות המכונית. הצורך להחליף רפידות לא מתעורר ברגיל אפילו פעם בשנה בכל מכונית. בשים לב למספר המכוניות שטופלו בבית-המלאכה, נראה שמדובר בפעולה שבוצעה שם מדי שנה פעמים אחדות. חיים אברהם העריך את תדירותה כך: " לא כל יום, אפילו לא פעם בחודש, אבל לפעמים בחודש אחד היה כל יום." לאור כל זאת, נראה לי סביר להעריך כמותית את מספר הפעמים שבהן טופלו בלמים בבית המלאכה בממוצע 10 - 20 פעמים בשנה. נזכיר, שהמנוח לא ערך טיפולים אלה לבדו. את חשיפתו לסיכון, ככל שהיתה, חלק עם לפחות עובד נוסף שעשה עמו את אותה עבודה. לא בכל הפעמים שעשו בבית המלאכה טיפולים בבלמים, עשה אותם דווקא התובע, ולא בכל טיפול בלמים שבו השתתף התובע, הוא עשה בהכרח את כולו.

מה עשה המנוח ברפידות?

חיים אברהם העיד, שנהגו לפרק את הרפידות ולנקות את חלקי המכונית משרידיהן בעזרת נייר שמיר, ולחץ  אוויר, או שטיפה. שיפוץ ממש (הכרוך בהשחזה וחיתוך של רפידות חדשות - פעולות היוצרות אבק אסבסט מסוכן) לא היה ניתן לערוך ב"אמציה", מפני שציוד ייחודי הנחוץ לכך (תנור ומכבש מיוחדים ודבק מיוחד העמיד לחום) כלל לא נמצא שם. בשל כך נשלחו חלקים אלה לשיפוץ אצל מוסכים מתמחים לענין, כפי שנוהגים לעשות במוסכים כלליים בדרך כלל.

עדות עובדתית זו מתיישבת לגמרי עם חוו"ד ד"ר מיימן,  שהבחין בין עבודות המתבצעות במוסכים רגילים ועבודות המתבצעות במוסכים מתמחים לדבר: "הפרקטיקה של טיפול בבלמים של מכונית מכילה הורדת גלגלים של מכוניות, פירוק גלגלים ומנגנון  הבלימה, והסרת האבק מתוך החלקים הפנימיים של הגלגל ומרפידות הבלמים, בדיקה ויזואלית של רפידות וניקוי שטחי פניהן. לאחר  מכן מחליפים חלקים של מערכת הבלימה (במידת הצורך), ומבצעים הרכבת בלמים וגלגלים." וגם :  "בחלק מהמקרים, על מנת להתאים את השיפוע של רפידות הבלם לשיפוע של התוף, יש צורך לבצע השחזה של הרפידה. עבודת ההשחזה מתבצעת באמצעות מכונת השחזה מיוחדת, המצויה במכונית מיוחדים לבלמים ו/או במחלקות מיוחדות לחידוש בלמים במוסכים מרכזיים של חברות גדולות." בהמשך יכונו עבודות מהסוג הראשון, המתבצעות במוסך כללי " טיפול בלמים". ועבודות מהסוג השני, הנערכות במוסך מתמחה בשיפוץ בלמים, יכונו " השחזת רפידות".

אין כל ראיה  שהמנוח עסק אי פעם בהשחזת רפידות (גם לא בדברים שנרשמו בתיק המל"ל). אין כל ראיה שבבית-המלאכה ב"אמציה" עסקו בכך. יש עדות פוזיטיבית של חיים אברהם ש לא עסקו בכך שם - וכשהיה הדבר נחוץ, בוצעה העבודה במכון מתמחה (והוא נקב בשמות אותם מכונים). ברור גם שעבודה כזאת דורשת קיומם של אמצעי ייצור שלא היו כלל ב"אמציה". מכאן שניתן לקבוע שהמנוח השתתף בעריכת טיפולי בלמים, אך לא השחיז רפידות.

  למה נחשף עובד המטפל בבלמים?

פרופ' ברודרמן העיד על הפגיעות שנגרמו לאנשים שעבדו ללא כל מיגון במפעלים שבהם פוררו גושי אסבסט (ולבני משפחותיהם שנפגעו מאסבסט שהופץ ע"י בגדי עבודה מאובקים). הוא הזכיר מחקרים שהתייחסו לעובדי מוסכים שנחשפו לאסבסט - אך לא הבחין בין סוגים שונים של עבודה במוסכים. המומחה ייחס למנוח חשיפה הרבה יותר גדולה לאסבסט מכפי שהיתה בפועל שכן מסרו לו " שעיקר עבודתו של המנוח היתה התאמה של רפידות לבלמים ומצמדים". ברור שבמובן זה, התשתית העובדתית לחוות-דעתו פשוט אינה נכונה. פרופ' ברודרמן לא נכנס לבירור התהליכים הפיזיקליים והכימיים שמתרחשים באסבסט תוך כדי עיבודו והשימוש בו.

ד"ר גרייף חיווה דעתו בעניינו של המנוח עבור המל"ל והוא שהמליץ להכיר בקשר הסיבתי בין עבודתו לבין מחלתו. העד אישר שהמלצתו התבססה על הרישום בתיק המל"ל שהזכיר את עבודת המנוח עם בלמים וקבע כעובדה שהוא נחשף לאסבסט. מסתבר שגם קביעת המל"ל נעשתה בלי לטרוח להבחין בין רמות חשיפה שונות לאבק אסבסט שעשויות להיות בעבודות שונות שנעשות במוסכים. ד"ר גרייף סיפק פיסת מידע מטרידה הנוגעת לענייננו: הוא  העיד על מחקר, שלפיו גם חשיפה קטנה וחד פעמית עלולה לגרום מחלה אצל אנשים מסויימים.